<h1>צרור הכסף הקצר, דרך א' שער ח'</h1>
<h2>דף צח:</h2>
השורף שטרותיו של חבירו והודה לבעל השטרות שהם מקוימים וכך וכך כתוב בהם, ישלם לו כל החוב. ואם לא האמינו, אינו משלם כי אם הנייר ובלא שבועה פטור, ר"ם פ"ז דחובל. והראב"ד מחייב שבועה שאינו יודע מה היה בהם.
<h2>דף קיב:</h2>
ומי שחייב לחבירו מעות וקבע לו זמן, אין נותנין לו ב"ד זמן אחר, העיטור בשם ר"ח מאמר רביעי. ורשב"א [כתב] דדין [כן] בין בשטר בין במטלטלין בין בקרקעות לגבות מהם בין בעל פה.
<h2>דף קטז:</h2>
שנים שיש להם שטר חוב על גוי, ואמר ראובן גוד או אגוד, ושמעון אין רצונו רק שיהיה בשותפות, הדין עמו, דאין בשטרות דינא דגוד וכו', דאין השטר רק לראיה. ואם הגוי אלם ואומר שילוו לו יותר (וימחה) [וימציא] להם מי שיהיו בטוחין בו ויפרע הכל, ושמעון הלוה וראובן לא רצה, ולזמן פרע מקצת חובו הגוי, ובא ראובן ואמר שיתן לו חלק, ושמעון אומר כי מחלקו גבה, הדין עמו. כן [כתב] הרשב"א בשם הרמב"ן, כדין בקמא [קט"ז ע"ב] גייס בא וטרף שיירא, ועמד אחר והציל ואמר "לעצמי אני מציל", הציל לעצמו. ואפילו שותפין שאמרו "לעצמי אני מציל" רשאין.
